חשיבות גאולת ה"חורבה" בירושלים בעיני רבי מנחם מנדל משקלוב

מדוע השקיע ר' מנחם מנדל משקלוב, מתלמידיו הגדולים של הגר"א, מאמצים מרובים למען גאולת ה"חורבה" - "חורבת ר' יהודה החסיד" בירושלים מחובות חבורת ר' יהודה החסיד לערבים ולהשגת רשיון לבנייתה מחדש? רמ"מ השקיע לא רק מאמצים רבים אלא אף כספים רבים לשם כך, כספים שיכלו ללכת לטובת עניי קהילת הפרושים. מדוע התמקד דווקא ב"חורבה"?

התשובה בעיקרה היא שבאותה עת לא הוכרו זכויותיהם של האשכנזים בירושלים, כשלמעשה עד לשנת תקצ"ה (1835), לא הותר לאשכנזים בירושלים להחזיק נדל"ן בבעלותם. רמ"מ הסיק שכל עוד נמשך מצב זה, ישנו איום קיומי על עצם קיומה של קהילה אשכנזית בירושלים כמו בימי חבורת ר"י החסיד, מצב שיוכל להתרחש חלילה ברגע של חילופי שלטון ושינויי אינטרסים של השלטון. לכן הציב למטרה לקנות שטח להקמת בית-כנסת אשכנזי בירושלים, שטח שהבעלות האשכנזית עליו יוכר בידי השלטון.

במרחשון שנת תקע"ו (1815) עבר רמ"מ מצפת לשבת בירושלים, תיכף ומיד לאחר מעברו החל לפעול להשגת בעלות על נחלה עבור קהילה אשכנזית. כשהוא רואה בהשגת נחלה לאשכנזים בירושלים צעד קריטי לעצם האפשרות לביסוס קהילה אשכנזית בירושלים.

בתחילה לא פעל לגאולת ה"חורבה", שהיתה שטח בבעלות אשכנזית עד לבריחת חבורת ר"י החסיד מהעיר בעקבות הצטברותן של חובות עתק על נחלה זו, אלא חשב רמ"מ לרכוש שטח אחר. מדובר בשטח שמאוחר יותר קנה רצ"ה לעהרן, ראש ארגון הפקידים והאמרכלים למען א"י באמסטרדם, ובו הוקם ביהכ"נ סוכת שלום. כתיאורו של בנו ר' נתן נטע את מטרתו וצעדיו של אביו: "ומר אבא הצדיק כאשר מעולם נתן נפשו להשיג רשיון על קניית אחוזת נחלה לאשכנזים הי"ו. הי' רצונו לקנות אותו החצר [שרכשה משפחת לעהרן] לביהכ"נ" (אגרת לרצ"ה לעהרן מרנ"נ שהה בוילנה מט"ו אד"ר תקצ"ז, הובאה אצל א' מורגנשטרן, השיבה לירושלים, עמ' 24).

אך במהרה הגיע רמ"מ למסקנה שלא די בקניית נחלה כלשהי לאשכנזים כל עוד לא תיפתר בעיית החובות על ה"חורבה", כלומר, עד שלא יקבלו האשכנזים את החזקה על השטח שהיה בידיהם בעבר חזרה, השטח שיצר את המצב המשפטי הבעייתי הקיים. כדברי מורגנשטרן: "רמ"מ למד עד מהרה כי הסיכוי היחיד להיאחזות מחודשת של האשכנזים בעיר תהא מתוך עמידה עיקשת על מימוש הזכויות המשפטיות ההיסטוריות של העדה האשכנזית בירושלים, ולא באמצעות ניסיונות לרכוש חצרות אלטרנטיביות שלא היו בעבר בבעלות אשכנזית" (שם).

תובנה זו עולה מדברי רמ"מ הכותב לר' שלמה פ"ח - שעסק רבות בגאולת ה"חורבה", בי"ד אייר תק"פ (1820) בענין הפירמאן (רשיון) על החורבה: "והי'[ה] כאשר יוצא פערמאן בעזה"י [בעזרת השם], יתיישב הישוב" (א' מורגנשטרן, בשליחות ירושלים, עמ' 113, ר' הע' 8). רמ"מ ראה איפוא את הצלחת התחדשותה של הקהילה האשכנזית בירושלים תלויה באישור הבעלות על ה"חורבה". רוח זו עולה גם מאגרתו של רמ"מ שניתן בידי השד"ר שלמה פלונסקי בשנת תקפ"א (1821), בה הוא כותב שוב ושוב על הצלחתם להשיג מקום של קבע בירושלים: "כיוון שזכרנו ה' בעניותנו העמוקה וזיכנו לדור דירה של קבע בעיר קודשנו ירושלים, שהיתה סגורה ומסוגרת בפני אחינו יוצאי אשכנז תקופה של למעלה ממאה שנה, וכיוון ששיבר ה' דלתות נחושת ובריחי ברזל גידע ונתן לנו אחיזה של קבע בעיר קודשנו [...] כי ה' נתן לנו ישיבה של קבע בעיר הקדושה" (הנוסח הוא תרגום מצרפתית לעברית של תרגום מעברית לצרפתית שנעשה ברוסיה לאגרת המקורית של רמ"מ בידי החוקרים הרוסים של פלונסקי. א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, עמ' 104).

כך גם עולה מדברים שכתב בנו רנ"נ לרצ"ה לעהרן שנים מאוחר יותר, בט"ו אייר תקצ"ו (1836), בהם הוא טוען שכסף עבור החורבה הוא "פיקוח נפש" כמו מזונות ליושבי ירושלים (קטלוג יודאיקה ירושלים, סתיו תשנ"ג, מוצג מס' 106). מתוך הבנה שגאולת ה"חורבה" ובניינה הם שלב קריטי בהישרדותה של הקהילה האשכנזית המתחדשת.

בשלב מסויים, ככל הנראה בשנת תק"פ (1820), נוסף תמריץ נוסף, כשהחלו המוסלמים לפנות אבנים מהשטח ואיימו לבנות מסגד במקום, מה שהמריץ את הפרושים אף יותר לגייס כספים לפדיון ה"חורבה" - "ובנדון החורבה בפרט אשר היינו מוכרחים להכניס גופינו ומאדינו לפדותה מיד זרים עריצים, ולבל ישימו ח"ו שיקוץ משומם" (אגרת הפרושים משנת תק"ף, מורגנשטרן, שם עמ' 29). יש על כך עדות גם של המסיונר וו.ב. לואיס, שפעל אז בירושלים: "המתיישבים החדשים בירושלים, מודעים לכך שהרכוש הוא שלהם, ביקשו להחזיר את נחלת אבותיהם ולבנות מחדש את המקומות שנחרבו. אבל הטורקים החלו להסיג גבול אף יותר, ולקחת את אבני בית הכנסת שנפל. דבר זה עורר את הרבנים, במיוחד כשנרמז שהטורקים מתכוונים להקים מסגד במקום שבו עמד בית הכנסת. הם נאלצו, איפוא, להגיש בקשה לפירמאן [רשיון] מיוחד שלישי, בתקווה, לפחות, לרכוש מחדש את רכוש ירושתם" (תרגום מאנגלית לעברית מתוך - The Jewish Expositor and Friend of Israel, Vol 9, London 1824, p. 382). מעניינת בהקשר זה קריאת רבה של לונדון (י"ג מרחשון תקפ"ב, 1821), הכותב "אמנם כעת הפליא ה' חסדו ונתן את חן העם הזה בעיני המושל לפדותה בפחות מערך שווי'[ה] בתנאי מוחלט שאם לא יפרעו סך המוסכם אזי תהי' הנחלה הנ"ל לצמיתות ביד בני נכר והמה יבנו עלי'[ה] טירות נסיכם, אוי לאזנים שכך שומעות" (מורגנשטרן, השיבה לירושלים, עמ' 192).

הטענה שרמ"מ וה"ירושלמים" ראו ב"חורבה" בדווקא את "אחת מחורבות ירושלים" של בית-שני, חסר מקור קדום. הדבר היחיד שאנו כן מוצאים לו כמה איזכורים, היא טענתו של רמ"מ ע"פ מאמר חז"ל שכל המשמח חתן וכלה "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו, ב), ממנו משתמע שישנו עניין בבניית חורבות ירושלים (עניין גדול וחשוב יותר מהמצווה לשמח חתן וכלה). אבל לא כמשמעות המתייחסת דווקא לחורבה זו יותר מכל חורבה אחרת בירושלים.

כדברי רמ"מ בהקדמה לספרו "שער הצמצום": "ועתה עזרני ה' להוציא את החרבה שבירושלם שהיה של אחינו האשכנזים מימי קדם יותר מאה שנה בית-הכנסת בתחכה, ונהפכה לזרים ולנוכרים, ונעשה חרבה ושוממה. ועתה ברב רחמיו וחסדיו הוצאתי מידם. ואמרתי זהו שאמרו חז"ל כל הנהנה מסעודת חתן וכו' ואם משמחו זוכה לתורה. רנב"י אומר כאלו בנה אחת מחרבת ירושלים. על כן בנין ירושלם הוא יותר" (א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים ח"ג, עמ' 158). וכנרמז בדברי ראש"ז צורף במכתב משנת תקפ"ג (1823) אודות רמ"מ: "ותקטן עוד זאת בעיניו [של רמ"מ] וישנס כגבור מתניו בהשתדלות רב ועצום שיפתחו דלתי ירו'[שלים] שהיו נעולות בפני אחינו האשכנזי'[ם], ועוד כהנה רבות. השי"ת [ה' יתברך] יפיק זממו הטוב לבנות אחת מחורבות ירושלים כאשר בדעתו" (א' מורגנשטרן, השיבה לירושלים, עמ' 46).

הנה לנו לגבי "החורבה" איפוא, הן את הפן הגשמי של נטיעת יתד בל תמוט ליישוב האשכנזים מחדש בירושלים, והן את הפן הרוחני של מצווה לבנות את חורבות ירושלים, ובפרט במקרה זה כדי למנוע בניית מסגד במקום חורבת בית הכנסת.

דעתו של ר"י משקלוב בכל זה היתה, שבעקבות המציאות בה לא היה ניתן בתחילה להתיישב בירושלים ובעקבות כך קמה הקהילה בצפת, עם כל הכבוד לרצון המקורי ליישב בירושלים, יהיה זה סיכון לקיומו של כולל הפרושים כולו, כשהעברת הפוקוס לירושלים תביא להיחלשותה של הקהילה בצפת, בפרט בפן הכלכלי. משום כך רצה שהיושבים בירושלים יהיו קבוצה קטנה של תלמידי חכמים וללא הנהגה עצמאית, כשהקהילה בצפת תמשיך להיות עיקרו של הכולל (מורגנשטרן, שם, עמ' 21-20).

ציטוט ברוח זו מאגרת של רוזני וילנא בכ"ח אייר תקצ"ז (1837): "בכ"ז [בכל זאת] לא הלך הדבר למישרים בלבבות הזקנים מיסדי הכולל הי' [היה] אשר ראו את ההסתבכות אשר יגרום התחלקות הכולל בשני מקומות הא מרובי הוצאות יתירות לכל ק"ק בפ"ע [קהילה קדושה בפני עצמה] וקופת הכולל לא עצר כח לכלכל די ספק ההוצאות ישוב שני ארצות ביהודא וגליל והא מהרהורי דברים הנופלים בין מנהילים שתי ערי אה"ק ת"ו [ארץ הקודש תיבנה ותיכונן] מפני חשבונות רבות בין מתא למתא והכולל בכללו לא הי' אפשר להעתיקו ההרה הר הקודם ירושלם מפני אשר שקעו הכולל באה"ק [בארץ הקודש] צפת ת"ו רכוש רב בבהמ"ד ובבהכ"נ [בבית המדרש וובית הכנסת] ובתים וחצירות וכן כו"כ [כמה וכמה] יחידים הי' להם אחוזת נחלה".

בדומה גם באגרת ראשי כולל הפרושים ובראשם ר"י מי' תמוז תקצ"ז (1837) לאחר הרעש בצפת, הכותב: "נחשבה ולדעת זאת היא סיבה מאת ה' היתה זאת ליחד ולהתאים תיומת כוללינו היקר כאחד כאשר היתה תחלת המחשבה. והי' ככה עיכובא כל הבתים והחצרות והבתי כנסיות ומדרשות הטובות אנן יתובי יתבינן הוינן ברוכי מברכינן על הישוב הטוב והענים בבתי נחלתינו".

במבט לאחור, התעקשותו של רמ"מ לבסס קהילה של ממש בירושלים, איפשרה לפליטי הרעש בצפת מבני קהילת הפרושים לברוח למקום בה כבר פועלת קהילה מסודרת שיכלה לתת להם מענה וסעד.