הפרושים - תלמידי הגר"א בא"י

בשנות התק"ס (1800-10), ובפרט לקראת שנת תק"ע (1810), התחולל גל עלייה גדול של מאות יהודים לארץ-ישראל מליטא ופולין, באותה עת עלו ארצה עוד יותר יהודים מארצות ערב (ראו כאן ). מתוך גל עלייה זה נוצר "כולל הפרושים" אליו השתייכו עם עלייתם האשכנזים ה'מתנגדים' מבין העולים. המשתייכים לקהילה זו מוכרים יותר כעולים ב"עליית תלמידי הגר"א", אף שרק דמויות בודדות, אם כי מרכזיות, ממנהיגי הקהילה היו תלמידי הגר"א עצמו. מנהיגו ומייסדו של "כולל הפרושים" בא"י היה רבי מנחם מנדל משקלוב, מגדולי תלמידיו של הגר"א, אשר עלה לא"י בשנת תקס"ח (1808). עד לעלייתו השתייכו כלל העולים האשכנזים מליטא ורייסין ל"כולל רייסין" בטבריה שהיה אז בהנהגתו של רבי אברהם מקאליסק החסידי, מתלמידי המגיד ממעזריטש. כשהגיע רמ"מ לטבריה ואח"כ לצפת, הצטרפו אליו 'מתנגדים', מהם שעלו עוד לפניו, לייסוד כולל חדש עבור העולים ה'מתנגדים' - כולל " מדרש פרושים ". רבי ישראל משקלוב, שעלה אף הוא (הגיע לצפת בתשרי תק"ע, 1809), מספר בז

בסביבות שנת תקל"ב (1772), נשלחה קבוצת משפחות מוילנה לא"י, כדי להעמיד מחדש את הקהילה האשכנזית בירושלים, בראש הקבוצה עמד רבי עזריאל ב"ר משה ברכה משקלוב (אבי אביו של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א). עמו עלו מספר דמויות ומשפחות וילנאיות חשובות, כמו הנגידים רבי שבתי ב"ר אלחנן חפץ * וחתנו רבי חיים ב"ר חיים שבתיל'ס. "שועת אחינו האשכנזים גרי עיה"ק [ירושלים] בימים האלה באה והגיע גם עד אחיהם אנשי גאולתם, בני רוסיא ופולין, ותעש שם רושם נמרץ בלבבם הטהור, ואספו אסיפה גדולה מגאוני וגדולי רוסיא, בעיר וילנא המעטירה. ושם גמרו פה אחד להחזיר כבוד ישוב האשכנזים בירושלים על מכונו, ויועצו להגיע למטרתם, ויאמרו לשלוח לירושלים איזה משפחות מראשי גדוליהם אשר יודעו על ידם איך ובמה לרפא מחץ מכתם" (פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ח"ג, עמ' 72). נסיון חידוש הקהילה האשכנזית בירושלים לא צלח בסופו של דבר, כשכבר בשלב מוקדם נפטר רבי עזריאל באיזמיר, בדרכו חזרה לא"י לאחר מסע גיוס כספי תרומות (פרומקין, שם). לאחר הכישלון בירושלים, עברו חלק מהמשפחות (אם לא כולן) לטברי