הפרושים - תלמידי הגר"א בא"י

בשנת תקס"ח (1808) עלה לא"י ר' מנחם מנדל משקלוב - הראשון מתלמידי הגר"א בגל העלייה המכונה "עליית תלמידי הגר"א" והיה למייסדו של "כולל הפרושים" בא"י. הצבעתי על כך בעבר ( כאן ), שאת ההחלטה לעלות קיבל רמ"מ בשנים תקס"ה-ו (1805-6). בשנת תקס"ה הוא מבטא את הציפייה לעלייה עדיין בסגנון המסורתי הרגיל - "ויקוים בנו השתא הכא לשנה הבאה בירושלים" (הקדמתו לפירוש הגר"א על הגדה של פסח, הורודנה תקס"ה), ואילו בשנת תקס"ו הוא כותב על כך בצורה יותר אישית ופחות מסורתית - "וזכות אדמ"ו הגאון ז"ל יעמוד לי ולכל ישראל לשוב למקומנו האמיתי אל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחיל ה' לאבותינו ויחד לבבנו שם לאהבה וליראה אותו בלבב שלם" (הקדמתו לביאור הגר"א על שו"ע יו"ד, הורודנה תקס"ו). נראה איפוא שבשנת תקס"ו כבר הוחלט אצל רמ"מ לממש את חלומו לעלות לא"י. מה הביא בנקודת זמן זו את רמ"מ להחלטה זו? בתקופה שבין פטירת רבו הגר"א בראשית שנת תקנ"ח (1797) עד לעלייתו לא"י בשנת תק

אברהם יערי (ואחריו עוד רבים וטובים) מתאר את ראשית עליית תלמידי הגר"א כמי שאירעה בשלש שיירות עולים מאורגנות: " השיירה הראשונה של תלמידי הגר"א, ובראשה ר' מנחם מענדל משקלוב, הגיעה לא"י בשנת תקס"ח (1808) והתישבה תחילה בטבריה [...] בשנת תקס"ט (1809) עלתה שיירה שניה , ובראשה תלמידו המובהק של הגר"א ר' סעדיה בן ר' נתן נטע מוילנא ור' נטע בנו של ר' מנחם מנדל משקלוב. בסוף השנה ההיא עלתה שיירה שלישית ובראשה שני תלמידי הגר"א ר' חיים ב"ר טוביה כ"ץ הרב מפאקראי ור' ישראל ב"ר שמואל משקלוב עם כל בני ביתו. הם הגיעו לצפת בחודש תשרי תק"ע ומצאו כבר לפניהם מבני עדתם ארבעים משפחות שהן מאה וחמשים נפש" (א' יערי, אגרות א"י, עמ' 325-324) . להבנתי, תיאור עלייתם בשיירות שגוי, ונולד מתוך  הבנה מוטעית של הרקע, האווירה וההתרחשות הכללית באותה תקופה. תיאור זה  מושפע ככל הנראה גם מתיאורי העליות המאוחרות יותר.  בפועל, אותן כ-40 משפחות שעלו  באותן שנתיים, תקס"ח-תק"ע (1810-1808) , והצטרפו לקהילת הפרושי

גל עליית תלמידי הגר"א החל עם עלייתו של רבי מנחם מנדל משקלוב בשנת תקס"ח (1808) לגליל, התיישב קודם בטבריה ולבסוף בצפת. לאחר זמן קצר הקים, בעזרתם של חבריו תלמידי הגר"א ו"רוזני וילנה" ובראשם רבי חיים מוולוז'ין, את "כולל הפרושים", קהילת " מדרש פרושים ". בסוף חורף תק"ע (1810) כבר מנתה הקהילה כ-40 משפחות, כ-150 נפשות. קצב העלייה הגבוה, והמצוקה הכלכלית שהלכה וגברה בקרב העולים, חייבו הקמת תשתית תמיכה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. לשם כך נשלח רבי ישראל משקלוב בניסן אותה שנה לוילנה לשם הקמת תשתית גיוס כספים, שליחות אותה ביצע בהצלחה רבה. ר"י סיים את שליחותו וחזר לצפת בחול-המועד פסח תקע"ג (1813). עד אז קצב העלייה המשיך במלוא עוזו, בקצב של כ-100 נפשות בשנה, ובחזרתו מנתה הקהילה לדבריו כבר 461 נפשות (כמנין 'אברך אתכ"ם', כ-125 משפחות. על כך בהרחבה בהזדמנות אחרת). בעת חזרתו החלה להתפשט בגליל מגיפה קשה שהשתוללה משך קרוב לשנתיים, בשנים תקע"ג-ד (1813-4), ממנה מתו כ-3,000 יה ודים ( Journal of a Tour In The Levant by Wil

ראש וראשון לתלמידי הגר"א שעלו לא"י היה רבי מנחם מנדל משקלוב, שעלה בשנת תקס"ח (1808). תחילה התיישב בטבריה, שם היתה אז קהילה אשכנזית שנשלטה בידי החסידים מ"כולל רייסין" ובראשם רבי אברהם מקאליסק. רמ"מ, כמתנגד חריף לתנועת החסידות, לא הסתדר עם חסידי רייסין בטבריה ועבר לגור בצפת, בסופו של דבר הוחלט על הקמת "כולל הפרושים", קהילה חדשה נפרדת לצד זו החסידית  (רבי ישראל משקלוב, "אמת מארץ תצמח", תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 139-138) . רמ"מ עלה לא"י בתקס"ח (1808) כאמור, מעל עשור לאחר פטירת רבו הגר"א, אך האם בידינו מתי גמלה בלבו ההחלטה על עלייה בפועל לא"י? הנה לדוגמה חברו, רבי סעדיה ב"ר נתן נטע, שעלה מעט אחריו, בקיץ תקס"ט (1809), תכנן לעלות בפועל מספר שנים קודם לכן, כבר בתקס"ב (1802). כפי שעולה מ הסכם פשרה על גבאות קלויז הגר"א בוילנה, שנחתם בכ"ב ניסן תקס"ב (1802) בעת פרישת ר"ס מהגבאות. אז הובטחה לו תמיכה קבועה עבור פעילותו למען ביהמ"ד, וציינו "ואף אם יסע לקבוע דירתו