חידוש הקהילה האשכנזית בירושלים - האם זו היתה תוכנית הפעולה?

מאות העולים הראשונים ב"עליית תלמידי הגר"א" התיישבו תחילה בצפת, מכיון שירושלים היתה סגורה ומסוגרת בפני אשכנזים, זאת בעקבות חובות עתק שהשאירו אחריהם חבורת רבי יהודה החסיד על ה"חורבה" בירושלים עד שנאלצו לברוח מהעיר. לא רק הקמת קהילה אשכנזית עצמאית חדשה נתפשה כבלתי אפשרית, גם אשכנזים בודדים לא יכלו להתיישב בעיר כאשכנזים ונאלצו להתלבש כספרדים, מצב שנמשך קרוב למאה שנה. משכך נאלצו ה"פרושים" להתיישב רק בצפת, כך היה החל משנת תקס"ח (1808) ועד למרחשון שנת תקע"ו (1815), אז עלה רבי מנחם מנדל משקלוב מגדולי תלמידי הגר"א ומנהיג הקהילה להתיישב בירושלים.

בחודש טבת תקע"ב (1812) נסעו רבי סעדיה תלמיד הגר"א ובנו רבי נתן נטע מצפת לירושלים, שם שהו משך כשבועיים. לאחר חזרתם לצפת, כתב ר"ס "יומן מסע" שם הוא מתאר את מעשיהם בביקורם בירושלים, את ביקורם בבתי הכנסת והישיבות השונות של הקהילה הספרדית בירושלים - הקהילה היחידה בעיר, וכן לכתם להתפלל בכותל המערבי, בקבר רחל ובקברי קדמונים אחרים בירושלים וסביבותיה.

ביקורים מטעם קהילת הפרושים בצפת בירושלים וסביבותיה לא היה נדיר, היה זה נוהל קבוע במסגרת קיום ההבטחה למתנדבים בעם בקרב הקהילות באירופה להתפלל עליהם במקומות הקדושים בא"י. כך כבר באגרת הכולל המפורסמת של ניסן תק"ע (1810) הם כותבים: "וכן היו מבני מתיבתין דנן בירושלים עיר הקדושה אצל כותל מערבי" (אגרות א"י, א. יערי, עמ' 337). עם זאת, משתמע מיומנו של ר"ס, שמלבד התפילה על המתנדבים והתורמים למען קהילת הפרושים, היתה מטרה מיוחדת נוספת לנסיעתם - לבדוק את האפשרות של מעבר לירושלים. אם כי הנושא מקבל יחס משני ביומנו בהשוואה למטרה העיקרית, כשהוא מתייחס לנושא רק לקראת סופו של היומן.

הוא מונה את הבעיות והאתגרים העומדים בפני מעבר לירושלים - יוקר המחיה, לבוש אשכנזי והחוב העצום העומד על חורבת רבי יהודה החסיד:

"ויש שוק בכל יום והכל מצוי שם, ובשר ודגים שם ביוקר יותר מצפת. ושם אי אפשר לילך בבגדים שלנו כמו שאנו הולכין בצפת. ודיברתי עם הרב הפקיד משם, ואמר שזה הי' חסד אם ישוו א"ע [את עצמם] באלף אדומים, כי מגיע להם מאה אלף אדומים" (א' הורביץ, "רבינו סעדיה בן ר' נתן נטע תלמיד הגר"א ועלייתו לירושלים", גבורות ישעיהו, י-ם תשע"ג, עמ' 39).

הפתרון האפשרי לדבריו: "גם אמר הרב הפקיד דשם, שכשירצו לילך כמו הספרדים ולהתפלל עם הספרדים שלא יהי' לאשכנזים שום מנין בפני עצמן יכולין לדור בכאן כעת" (שם, עמ' 40). במילים אחרות, אשכנזים יכולים לדור בירושלים כבודדים הכפופים לקהילה הספרדית, אבל לא ניתן לחדש את הקהילה האשכנזית בירושלים כקהילה עצמאית, אפילו לא קיום מניין תפילה עצמאי.

בעקבות זאת כותב ר"ס כך:

"ומה נכספה וגם כלתה נפשינו לקבוע דירתינו שם ולהתפלל עם הספרדים המבוארים בסיפור י"א [חסידי ישיבת בית-אל]. וכבר דיברתי עם הרב הפקיד דשם, ואמר שאם לא יהי' לאשכנזים מנין בפני עצמן אין שום מורא. אבל ההוצאה של ירושלים מרובה משל צפת. ע"כ [על כן] אמרתי אודיעה להמתנדבים, אולי יוסיפו זה מעט וזה מעט בכדי שאוכל לקבוע שם דירתי" (שם, עמ' 41-40).

ר"ס שמבין שלא ניתן לחדש כעת את הקהילה האשכנזית בירושלים, מגיע למסקנה שהאפשרות המעשית היחידה היא מעבר של יחידים שיהיו חברים בקהילה הספרדית, ללא מניין אשכנזי עצמאי. ר"ס פונה למתנדבים התומכים בו אישית, כדי שיוכל הוא ורנ"נ בנו לעבור לגור בירושלים. ר"ס בסופו של דבר לא עבר לירושלים, אך זכה למות בה כשברח אליה מהמגיפה שהשתוללה בצפת, בתמוז תקע"ג (1813).

ציור של ירושלים משנת 1822 - תקפ"ב

חידוש הקהילה האשכנזית בירושלים

ישנו תיאור של רבי אריה מרכוס - "רבי אריה נאמן", שהיה נאמן הכולל לאורך שנים רבות, המספר את השתלשלות השלבים הראשונים לחידושה של הקהילה האשכנזית בירושלים - קהילת הפרושים. כך הוא כותב:

"והגאון ר' מנחם מענדל ז"ל, בבואו בעיר הקודש בשנת תקע"ו ליצירה (וכן כל הבאים בעת הזאת), הוכרח להתחפש בשמלות הספרדים, ויהי בודד במועדו בחדר קטן אשר אצלו למענו חכמי ורבני הספרדים ז"ל. ומתחלה בבואו שם התפלל בבית הכנסת 'בית אל', ביחד עם הספרדים, כי לא היה עמו מנין שלם שיתפלל עמם כפי מנהגו. [...] אחרי הימים באו מצפת אנשים אחדים מהאשכנזים, אבל עדיין לא היו כמנין שלם, ושכרו אחד מאנשי הספרדים לצרפו למנין עשרה [...] ולפעמים הוכרחו לצרף קטן וספר בידו להשלים להם למנין עשרה" (א' יערי, זכורות א"י, א, עמ' 128).

תיאורו של ר"א תואם עם עדות אחרת, המספרת כי בעלייתו של רמ"מ משקלוב לירושלים עלה עם רבי נתן נטע בנו יחד עם עוד שני אנשים, הם הוצרכו להתחפש (דבר שכבר נודע מביקורו של ר"ס כאמור) ולהתערות בקהילה הספרדית. כעדותו של השד"ר רבי יעקב ספיר על-פי מה שסיפר לו רבו רנ"נ:

"והרב ר' נטע ואביו ז"ל ועוד שנים באו לירושלם כמתחפשים ונבלעו בין הספרדים לכל דבר ולמדו עמהם בישיבותיהם" (אבן ספיר ב', יח).

כך בחודשים הראשונים, היו הם רמ"מ ועוד שניים-שלושה עם בני ביתם, היחידים מבין הפרושים בירושלים. לאחר זמן מה עברו עוד מספר בודדים מצפת לירושלים, עד שהיו הם כבר קרוב למניין אנשים, כ-20 נפשות עם בני משפחותיהם.

בין העוברים היו רבי נתן נטע בנו של רבי סעדיה תלמיד הגר"א (שנפטר כאמור כבר בתמוז תקע"ג 1813 בירושלים) יחד עם אחיינו, הילד אברהם מאיר ב"ר ירמיה, בן אחותו רבקה בת רבי סעדיה. הילד שכונה משך שנים רבות "זרע קודש" בעקבות היותו הראשון לקהילת הפרושים שנולד בא"י (נולד עוד לפני עלייתו של רמ"מ משקלוב בתקס"ח 1808), שימש לפעמים כהשלמה למניין בהחזיקו ספר בידו (שערי ציון, שנה ז' גליון 23, ב' מנחם אב תרמ"א), כתיאורו של הנזכר של ר"א נאמן.

בהיותם כבר קרוב למניין, שכרו מידי בעליו הערבי את שטח בית-מדרש "אור-החיים" השומם, בה היו לומדים ומתפללים בימי החול בלבד, כיוון שהחוק אסר על ישיבות ובתי מדרש להחזיק בספרי-תורה (מלבד ישיבת חסידי בית-אל), בשבתות התפללו יחד עם הספרדים. רבי יהוסף שוורץ מספר, שהם החזיקו בספר-תורה קטן בניגוד לחוק, מוחבא בין הספרים (בספרו באנגלית Descriptive Geography and Brief Historical Sketch of Palestine, 1850), בו ככל הנראה קראו בימי שני וחמישי והזדמנויות אחרות של קריאה בימי חול, אך הסיכון היה ככל הנראה גבוה מידי לקרוא בספר גם בשבתות.

מעניינת ההשוואה לתיאורו של רבי סעדיה מביקורו הנ"ל בירושלים, המספר כך:

"ומכל ישיבות אין בהם ס"ת [ספר תורה] רק בבה"כ [בבתי הכנסת], והם ארבעה בתי כנסיות שיש בהם ס"ת, בכדי שלא יניחו את בתי כנסיות ויתפללו בישיבות, ואין מתפללין בבתי ישיבות כי אם ביום שאין בהם קריאות התורה. רק בית המדרש אחד הנקראים חסידים, והם ספרדים המתפללין וותיקין ובחצי הלילה הם אומרים תיקון חצות והם מתפללים מתוך סידור האר"י ז"ל ומאריכין בכוונות, ולהם לבדם ניתן רשות שיהיו להם ס"ת, ובכל יום קריאת התורה התפללנו עמהם" (גבורות ישעיהו, שם, עמ' 39, 37-36).

אנו מוצאים את רבי מנחם מנדל משקלוב בי"א אייר תקע"ו (1816), כחצי שנה לאחר עלייתו לירושלים, המספר על כך:

"ובקשתי על להבא שכה יתנו וכה יוסיפו אומץ כי כעת אני קבעתי דירתי בירושלם עה"ק וקבעתי ישיבה והזמין לי מקום הישיבה הקב"ה ישיבה של הרב הגאון מו"ה חיים בן עטר ז"ל ומתפללים אנחנו שם כל השבוע לבד שבת כי ע"פ דת הגוים אינם מניחי' ס"ת בלתי רשיון המלך" (א"מ לונץ, ירושלים, ד, תרנ"ב, עמ' 115-114).

קצב הגדילה של הקהילה המתחדשת בירושלים היה איטי, כך שבאמצע חורף תקע"ז (1817) הקהילה מנתה קצת יותר ממניין. כך אנו שומעים ממכתבם של רבי שלמה ב"ר אברהם אבלי (אב"ד זיחלין ומח"ס בנין שלמה) (ראו א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, עמ' 101-100) ורבי יהודה יודיל ב"ר יוסף ממאהליב (ז' שבט תקע"ז), מעל שנה לאחר עלייתו של רמ"מ לירושלים ותחילת ההתיישבות האשכנזית בירושלים, המספרים כך:

"האמת באנו להודיע למר ידידנו כי ב"ה זכינו להתיישב מנין ויותר של אחינו קהל אשכנזים פה עה"ק ירושלים תובב"א. ונקבעה ישיבה קבועה בחסד ה' עבדו הנאמן לו ולעמו הוא נשיא העיר ה"ה הרב הקדוש המפורסם בתורה וחסידות אשר לו עשר ידות בנגלה ונסתר מוהר"מ מענדל אשר כבר נודע בשמו הטוב בהיותו במחנהו בק"ק שקלאוו וגם פה הגדיל להיות זוכה ומזכה שע"י בה"י נבנית ירושלים בישיבת אשכנזים כמונו היום" (א"מ לונץ, שם, עמ' 112).

לזהותם של נוספים מה"עשרה ראשונים" בירושלים, אנו מוצאים עדויות ישירות אודות רבי שלמה פ"ח ומשפחתו (רמ"מ משקלוב באגרת, א' מורגנשטרן, בשליחות ירושלים, עמ' 122; ר"י משקלוב, "אמת מארץ תצמח", בתוך א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 150) וכן אודות רבי אריה מרכוס נאמן הנזכר (א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, עמ' 52).

ר"א נאמן עבר ככל הנראה רק בחורף תקע"ז (1817) יחד עם חמיו רבי שלמה זלמן שפירא (שהיה שד"ר ומראשי הנהגת הפרושים בצפת ובירושלים), לאחר פטירת חמותו, אשת רש"ז בצפת (ר"י משקלוב, "אמת מארץ תצמח", שם, עמ' 144), הם היוו חלק מעשר המשפחות הראשונות לקהילת הפרושים בירושלים.

בית הכנסת אור-החיים כיום, ברובע היהודי בירושלים

בניגוד לעלייה לא"י עצמה, היה צורך לשכנע אנשים לעלות ולעבור לירושלים. נראה שהיה קשה לשכנע פרושים שכבר ישבו בצפת מאשר עולים חדשים שטרם מצאו את מקומם, אותם ניסה שד"ר ירושלים, רבי שלמה פ"ח רוזנטל, כבר בדרכם לא"י לשכנעם לבוא ולהתיישב בירושלים.

אנו מוצאים במכתב של רבי ישראל משקלוב אליו (ז' אב תקע"ז 1817) על התנגדותו לכיוון אליה ההתיישבות בירושלים הולכת. כדבריו:

"והנה לשמע אזן שמענו, כי איש אחד ושמו ר' מתתי' מבבראסק נסע מעיר בירות לירושלים ת"ו, מחמת שרומע"ל [רום מעלתו] פיתה אותו והסב דרכו והלוכו בקדש. ולא טוב הדבר. וכל אנשי עיה"ק [צפת] בתרעומת גדולה על זה. [...] בפרט שידועה הסכמתנו, שגם הרב רמ"מ שיחי' חתם שלא יסע שום א' לירושלם בלתי הסכמתנו מצפת ת"ו אתו. [...] כי יודע דעתי - מה שיש לי רצון וחשק לקבע דירתי בקדש - הוא רק שיהי' מעט אנשים, ובני עלי', ויראים ושלמים, ובלי הנהגה כלל. אז טוב לעבד ה' וללכת בתורתו הקד', ולא ישמע למי ומי שיכתבו לו מירושלם ת"ו, כי כבר ידוע לו, כי כן נגמר ונשרש הלכה למעשה בווילנא ובכל המדינה - כי עיקר הכולל ויסודתו בהררי קדש צפת ת"ו. [...] וידע, כי לא מאבק שנאה הנני מדבר, כי אם כל עצמותי הופחדו בגרמו הצער לי, במה שכולם חושדים אותו, שנשלח מירושלים לקושטא לישב על אם הדרך וליקח אנשים חשובים להסיבם ירושלימה. [...] וגם יודע כי אנכי שלם בחבת ירושלים וציון עיר קדשינו, בוכה ומבכה לזכות לדור בה. אבל אם מהשמים ירצו, בלי מחלוקת ח"ו" (א' מורגנשטרן, בשליחות ירושלים, עמ' 107-106, ראו שם באריכות כל העניין לאשורו).

משתמע מדברי ר"י, שלא לחינם קצב ההתיישבות בירושלים היה נמוך, זאת מכיוון שלמעשה הכוונה מלכתחילה היתה שלא להקים קהילה בירושלים, אלא רק התיישבות של יחידים - כפי שעלה כבר מביקורו של ר"ס בחורף תקע"ב (1812).

היו מספר שיקולים כבדים שהובילו להתנגדותו של ר"י משקלוב ורבים ממנהיגי ויושבי צפת הפרושים להקמת קהילה חדשה נוספת בירושלים (אאריך בהם בהזדמנות אחרת). לצד הקשיים הנזכרים, בולט בהם החוב העצום לנושי חורבת רבי יהודה החסיד שלא היה באפשרותם לפרוע, גם עצם הקושי בקיומן של שתי קהילות כשכבר לא היה ניתן להעביר את הכולל לירושלים על נכסיו ועל נכסי בני הקהילה, כפי שסיכמו זאת "רוזני וילנה" שנים לאחר מכן (כ"ח אייר תקצ"ז):

"בכ"ז [בכל זאת] לא הלך הדבר למישרים בלבבות הזקנים מיסדי הכולל הי' אשר ראו את ההסתבכות אשר יגרום התחלקות הכולל בשני מקומות הא מרובי הוצאות יתירות לכל ק"ק בפ"ע [קהילה קדושה בפני עצמה] וקופת הכולל לא עצר כח לכלכל די ספק ההוצאות ישוב שני ארצות ביהודא וגליל והא מהרהורי דברים הנופלים בין מנהילים שתי ערי ה"ק ת"ו מפני חשבונות רבות בין מתא למתא והכולל בכללו לא הי' אפשר להעתיקו ההרה הר הקודם ירושלם מפני אשר שקעו הכולל באה"ק צפת ת"ו רכוש רב בבהמ"ד ובבהכ"נ [בבית המדרש ובבית הכנסת] ובתים וחצירות וכן כו"כ [כך וכך] יחידים הי' להם אחוזת נחלה".

בדומה סיכם זאת ר"י משקלוב בתמוז תקצ"ז (1837), לאחר הרעש בצפת אז עברה כמעט כל הניצולים מהקהילה בצפת לירושלים:

"מאת ה' היתה זאת ליחד ולהתאים תיומת [שני חלקים] כוללינו היקר כאחד, כאשר היתה תחילת המחשבה. והי' ככה עיכובא כל הבתים והחצרות והבתי כנסיות ובתי מדרשות הטובות [...] אבל כאשר ראינו רצון הגוזר בחורבן הגליל אמרנו, עלה נעלה בעליית קדושת ירוש' יחד עם סיעתנו אשר שמה" (הובא אצל א' מורגנשטרן, השיבה לירושלים, עמ' 465-464, הע' 114).

להבנתי, שקלול הפרטים והמקורות השונים מביא למסקנה שבעקבות ביקורו של ר"ס בחורף תקע"ב (1812), וסביר גם בעקבות שהותו של ר"י משקלוב בירושלים בזמן המגיפה בצפת בקיץ תקע"ג (1813), הבינו מנהיגי הפרושים בצפת, כולל רמ"מ משקלוב(!), שלא ניתן עדיין להקים קהילה אשכנזית עצמאית בירושלים, אלא רק התיישבות של יחידים - יחידי סגולה, ללא הנהגה עצמאית וללא מוסדות עצמאיים - "רק שיהיו מעט אנשים - ובלי הנהגה כלל" (כדברי ר"י משקלוב הנזכרים), כשהמשמעות המעשית של זה היא כפיפות של יושבי ירושלים לקהילה הספרדית בעיר. טרם מעברו של רמ"מ לירושלים כך סוכם.

בתחילה כשעלה רמ"מ לירושלים, כך אכן היה. הוא עבר לעיר עם כמה בודדים כאמור, לאחר מספר חודשים עברו מצפת עוד מספר בודדים. ועם הזמן הסיק רמ"מ שחלק מהתובנות המוקדמות היו שגויות, ובראשן ההבנה המחודשת שניתן לתבוע בעלות על חורבת רבי יהודה החסיד, אי כי במאמץ רב, מצד אחד ומאידך ללא אחריות לפרעון החוב שעמד על החורבה, כמו גם ההבנה שכן ניתן לקיים מניין אשכנזי עצמאי.

לשם כך היה צורך להגדיל את קבוצת הפרושים בירושלים, דבר שנתקל בקושי בעיקר מול מנהיגי ובני הקהילה בצפת, שעמדו על קיום הסיכומים המוקדמים לאי הקמת קהילה חדשה נוספת בירושלים. בינתיים קבוצת הפרושים הקטנה בירושלים שכרה את בית-המדרש "אור החיים" לקיים בו מניין מצומצם כנזכר. האפשרות הריאלית שנותרה בידי רמ"מ ומתיישבי ירושלים היה לשכנע עולים חדשים להתיישב מראש בירושלים, כאלו שטרם היו כפופים להנהגה בצפת וטרם השתקעו בצפת והיו מתקשים לעבור לירושלים לאחר מכן.

מעברו של רמ"מ לירושלים עם עוד מספר בודדים, לא נתפש כהקמת קהילה חדשה לא רק בעיני הפרושים בצפת אלא גם בעיני הקהילה הספרדית בירושלים, שמשום כך לא טרחו לחתום הסכם עם הפרושים בירושלים עד לשנת תקפ"ה (1825), אז מנו הפרושים בעיר כ-30 משפחות. כשעד אז הפרושים היו רשומים בפנקס הקהילה הספרדית כבודדים, וחויבו בתשלומי המסים כמו כל חברי הקהילה הספרדית (א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, עמ' 269-268; השיבה לירושלים, עמ' 34).