היכן שהה רמ"מ משקלוב בעת המגיפה בצפת בתקע"ג (1813), בגליל או בירושלים?

גל עליית תלמידי הגר"א החל עם עלייתו של רבי מנחם מנדל משקלוב בשנת תקס"ח (1808) לגליל, התיישב קודם בטבריה ולבסוף בצפת. לאחר זמן קצר הקים, בעזרתם של חבריו תלמידי הגר"א ו"רוזני וילנה" ובראשם רבי חיים מוולוז'ין, את "כולל הפרושים", קהילת "מדרש פרושים". בסוף חורף תק"ע (1810) כבר מנתה הקהילה כ-40 משפחות, כ-150 נפשות.
קצב העלייה הגבוה, והמצוקה הכלכלית שהלכה וגברה בקרב העולים, חייבו הקמת תשתית תמיכה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. לשם כך נשלח רבי ישראל משקלוב בניסן אותה שנה לוילנה לשם הקמת תשתית גיוס כספים, שליחות אותה ביצע בהצלחה רבה. ר"י סיים את שליחותו וחזר לצפת בחול-המועד פסח תקע"ג (1813). עד אז קצב העלייה המשיך במלוא עוזו, בקצב של כ-100 נפשות בשנה, ובחזרתו מנתה הקהילה לדבריו כבר 461 נפשות (כמנין 'אברך אתכ"ם', כ-125 משפחות. על כך בהרחבה בהזדמנות אחרת).

בעת חזרתו החלה להתפשט בגליל מגיפה קשה שהשתוללה משך קרוב לשנתיים, בשנים תקע"ג-ד (1813-4), ממנה מתו כ-3,000 יהודים (Journal of a Tour In The Levant by Willian Turner, ESQ, Vol 2, London 1820, p. 142), ביניהם רבים מקהילת הפרושים.

זמן קצר לאחר חזרתו נאלץ ר"י לברוח עם משפחתו לירושלים, שם בשערי העיר פגש עוד עשרות פליטים מבני הקהילה, בראשם רבי סעדיה ב"ר נתן נטע. סך הכל ברחו לירושלים 71 פליטים, כמה מהם כבר נפגעו חלו ומתו, ביניהם ר"ס וארבעה מילדיו של ר"י וחתנו. הם שהו בירושלים מב' תמוז תקע"ג עד לסוף תשרי תקע"ד (1813), אז חזרו כל הנותרים לצפת. בהמשך השנה פרץ הגל השני של המגיפה שפגע אף הוא בבני-הקהילה.

בזמן שרבים מבני הקהילה ברחו מצפת, רבים אחרים מבני-הקהילה נותרו בצפת, אך כיוון שלא הכירו ולא הקפידו על כללי ההסגר, נפגעו בהמוניהם ומתו. כדברי ר"י:

"ואנחנו היינו גרים, לא ידענו ענין ההסגר והשמירות, ונתקיים 'ותעשה אדם כדגי הים' רחמנא ליצלן" ("אמת מארץ תצמח", בתוך א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 142).

בסופו של דבר שרדו את המגיפה כ-30% מבני הקהילה, 130-120 נפשות בלבד, עד שבאייר תקע"ו (1816), עד אז הגיעו עולים נוספים (אם כי בקצב נמוך בהרבה), מנתה קהילת הפרושים 188 נפשות (כמנין במקו"ם) בעוד הקהילה החסידית בגליל מנתה 511 נפשות (כמנין אשר"י).

בזמן הבריחה הגדולה לירושלים, היכן היה רבי מנחם מנדל?

לדעתי התשובה היא - במילה אחת: בגליל.

הסיפור שנתקבע הוא שרמ"מ היה בין הבורחים ירושלימה (לדוג' י' ורפל, "לתולדות הקהלה האשכנזית בארץ ישראל", סיני, שנה ג', כרך ה', עמ' עה). הראשון שכותב כך (ובעקבותיו כל השאר) הוא רבי יוסף שוורץ, זה לשונו:

"בשנת תקע"ב הית' עת צרה ליעקב לכל יושבי הגליל כי היתה אז מגפה גדולה רח"ל בארץ וכמעט נחרב (מתו כל יושבי) צפת והנשארי' הרה נסו, ולא נשאר כ"א חלק חמישי' יושבי'. ומהם ברחו עה"ק ירושלים וגם שם הי' קצף ה' החל הנגף. ומן הבורחים ירושלימ' היה הר"ר מנחם מענדל תלמיד הגאון החסיד מהור"א מוילנא, גם הר"ר ישראל בעל פאת השלחן (עין הקדמתו) והר"ר אברהם שלמה זלמן. ואז החל הישוב מבני אשכנזים בירושלים. וכאשר רחם ה' על הארץ והמגפ' נעצר' וישבו העירה וירב העם וישבו בטח תחת ממשלת הגביר הצדיק מהו"ח פרחי בעכו" (תבואות הארץ, י-ם תר"ה, מעשה הארץ, עמ' נא).

אך למעשה ישנן בדבריו מספר טעויות:

המגיפה השתוללה בשנת תקע"ג (1813) כאמור, ולא בשנת תקע"ב (1812), אז שהה עדיין ר"י משקלוב בחו"ל. כמו כן לא נתחדשה התיישבות האשכנזים בירושלים בעת הבריחה לירושלים מפני המגיפה, אלא רק בחורף תקע"ו (1815). שוורץ מבלבל למעשה בדבריו בין שני אירועים שונים בהם הגיעו מהפרושים לירושלים: הראשון שבהם הוא הבריחה מהמגיפה בקיץ תקע"ג לאחריה חזרו לצפת, והשני הוא התחלת חידוש הקהילה האשכנזית בירושלים בידי רמ"מ במרחשון תקע"ו, קרוב לשנתיים וחצי לאחר מכן.

לא אאריך כעת בהוכחת נקודות אלו (בהזדמנות אחרת), אתמקד רק בנקודה נוספת עיקרית, והיא שלמעשה רמ"מ כלל לא היה בין הבורחים לירושלים בתקע"ג!

חורבות הכפר אבו-שושה שהוחרב במלחמת העצמאות 1948. צילום: אורי זקהיים

נתחיל עם התיעוד הראשון שיש בידינו לסיפור המגיפה, זכרונותיו של רבי ישראל משקלוב עצמו, עדות שבניגוד לזו של שוורץ נכתבה בידי מי שחווה את המאורעות בעצמו:

"והרב מוהר"מ ז"ל ברח בין הרי מדבריות בארץ ישראל והרבה מהזקנים והתלמידי חכמים ברחו ירושלימה וגם אני אחריהם נסעתי שמה עם כל בני ביתי [...] גם הרב ר' סעדיה נסע לשם. ועמדנו מחוץ לעיר, וגם שם היתה מכת המגפה ר"ל, ונכנסנו בעיר ושם נלקיתי בכפלים [...] והזקנים והתלמידי חכמים עלו הלכו עדרים עדרים ר"ל. כ"א מצאתי בחיים את הרב החסיד מוהרמ"מ ז"ל. ואז התגברנו להקים הישוב" ("אמת מארץ תצמח", שם).

ר"י מספר בצורה מפורשת למדי, שרמ"מ לא ברח לירושלים אלא למקום אחר - "בין הרי מדבריות", כשהוא מזכיר בין הפליטים שנסעו לירושלים רק את רבי סעדיה, וכן שלאחר חזרתו לצפת הוא מצא שם את רמ"מ, עמו הקים מחדש את הקהילה השבורה בצפת.

תיעוד מבריחת חלק מהפרושים אל בין הרי הגליל נמצא במכתב של רבי חיים עמרם, מרבני הקהילה הספרדית בצפת, שהיה ביחסים קרובים מאוד עם תלמידי הגר"א ורמ"מ בראשם. ר"ח שנותר בצפת כותב (בכ"ה אב תקע"ג) לבניו שברחו לכפר ראמיש:

"כי טוב ושלום עיר הקודש אליבא לכולי עלמא גויים וערלים ומן הניירות, כי העיר אצל ספרדים ניקתה ונזרח"ה ואצל הגויים מלפני 40 יום נוקתה שבח לאל. וכל מה שתשמעו על פרושים מקרית יערים ומן אבו שושיה, כך ספרו לי גויים שראו אותם חונים ביער ובנחל" (י' בן-צבי, מחקרים ומקורות, יד בן-צבי, י-ם תשכ"ו, עמ' 77).

ר"ח עמרם מספר על קבוצה מקהילת הפרושים שברחו מפני המגיפה בין הרי הגליל, אל הנחלים והיערות - "קרית יערים" בלשונו המליצית, וכן אל בין חורבות הכפר אבו-שושה (שכן בעבר צפונית לטבריה). תיאור שמתאים עם דברי ר"י על בריחה אל "בין הרי מדבריות בארץ ישראל".

אך למעשה ישנו מכתב קודם של ר"ח (מי"ג סיון תקע"ג), בו הוא מספר לבניו על הדילמה האישית שלו, האם לשהות בסגר בבית אחיו או לחזור אל ביתו - מכיון שמסתגר שם רמ"מ[!] כפי שכתב:

"וחשבתי ללכת לבית אחי נר"ו וחשבתי אחזור לבתינו כי שם סגר הרב ר' מנדיל נר"ו" (שם, עמ' 68).

נמצא כי מדברי ר"י משקלוב עולה בבירור שרמ"מ נותר בגליל. אך בשילוב עם עדותו של ר"ח עמרם נראה, שחלק מהזמן שהה רמ"מ מחוץ לצפת בין הרי הגליל יחד עם קבוצה מהפרושים, וחלק מהזמן שהה בהסגר בצפת בחצירו של ר"ח עמרם (לא ברור מה קדם למה).

יש לציין, כי ישנו מסמך שהובא אצל גרייבסקי, ממנו ניתן להבין בטעות כביכול רמ"מ היה בין הבורחים לירושלים, אבל זו הבנה מוטעית. מדובר במסמך אותו כתב גזבר הקהילה הספרדית בירושלים שטיפל בפליטים הפרושים שברחו לירושלים.

"נשארה הוצאה 913,20. יש בידי כתב מן הרב רבי מנדיל אשכנזי פקיד של אשכנזים באומרו בעהי"ת בבוא שליח של הכולל אשכנזים תיכף ומיד ישלח לי סיוע בהוצאה הנזכרת לעיל" (גרייבסקי, מגנזי ירושלים, ג' ירושלים תר"צ, עמ' לה).

רמ"מ הבטיח לעזור לכסות את ההוצאות של הגזבר הספרדי על הפליטים שברחו לירושלים, ושישלח כספים לכשיגיע לא"י שליח הכולל (מדובר ברבי שלמה זלמן שפירא, שעלה באותה עת והתעכב זמן רב בקושטא בגלל השמועות אודות המגיפה). אין הכוונה שרמ"מ נכח שם בירושלים, אלא שבידי הגזבר היה שטר - "כתב" - עליו חתם רמ"מ כמנהיג הקהילה - "פקיד של אשכנזים", בו התחייב לעזור לכסות את ההוצאות שנותרו בעקבות הטיפול בפליטים, שטר אותו יכל רמ"מ לכתוב בצפת ולשלוח לירושלים (היו שליחים בין צפת לירושלים בזמן המגיפה, שבין היתר עדכנו את ר"י על מות הוריו במגיפה).

נמצא איפוא, כי בעוד קבוצה גדולה מבני הפרושים אכן ברחה לירושלים, בראשם רבי סעדיה ור"י משקלוב, היתה גם קבוצה נוספת (או מספר קבוצות קטנות) מהפרושים שברחו ליערות ונחלי הגליל, בראשם רמ"מ משקלוב, שבשלב מסוים אף הסתגר בצפת בביתו של ר"ח עמרם. רמ"מ כלל לא ברח לירושלים, אליה הגיע רק בעת מעברו במרחשון תקע"ו (1816), אז ייסד מחדש את הקהילה האשכנזית בירושלים.