הפרושים - תלמידי הגר"א בא"י

רבי בנימין ריבלין משקלוב, מותיקי תלמידי הגר"א, ניסה כמו מספר מחבריו תלמידי הגר"א, לעלות אף הוא לא"י. ר"ב לא הצליח בסופו של דבר לממש את רצונו, ונפטר במוהילב אשר ברייסין, בטרם יצא ממש לדרכו לא"י. מקובל לקבוע את תאריך נסיון עלייתו ואת תאריך פטירתו לקיץ תקע"ב (1812). לדוגמה "אך בהיותו במאהליב על הדניעפער חלה את חליו ומת שם, בסוף שנת תקע"ב או בתחלת שנת תקע"ג" (ש"י פין, כנסת ישראל, ורשה תרמ"ז, עמ' 167). אך להבנתי מדובר בטעות, יש לקבוע את תאריך נסיון עלייתו ותאריך פטירתו לסביבות תחילת חודש שבט תקע"ג (1813). ישנו בידינו תיאור מפורט על קורותיו של ר"ב בשנתו האחרונה לחייו, שנכתב בידי תלמידו רבי מרדכי נתנזון (ש"י פין, קריה נאמנה, וילנה תר"כ, עמ' 279-277). הטעות נוצרה להבנתי, מכך שבראשית דבריו, כותב ר"מ כך: "זכיתי להיות אתו ולעמוד לפניו שבעה ירחים רצופים מחדש טבת עד מנחם אב תקע"ב" (שם, עמ' 277). מכיון שמהמשך התיאור עולה כי שהה ר"מ עם ר"ב גם בימים הסמוכים לפטירתו, הובן שר"ב

בסביבות שנת תקל"ב (1772), נשלחה קבוצת משפחות מוילנה לא"י, כדי להעמיד מחדש את הקהילה האשכנזית בירושלים, בראש הקבוצה עמד רבי עזריאל ב"ר משה ברכה משקלוב (אבי אביו של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א). עמו עלו מספר דמויות ומשפחות וילנאיות חשובות, כמו הנגידים רבי שבתי ב"ר אלחנן חפץ * וחתנו רבי חיים ב"ר חיים שבתיל'ס. "שועת אחינו האשכנזים גרי עיה"ק [ירושלים] בימים האלה באה והגיע גם עד אחיהם אנשי גאולתם, בני רוסיא ופולין, ותעש שם רושם נמרץ בלבבם הטהור, ואספו אסיפה גדולה מגאוני וגדולי רוסיא, בעיר וילנא המעטירה. ושם גמרו פה אחד להחזיר כבוד ישוב האשכנזים בירושלים על מכונו, ויועצו להגיע למטרתם, ויאמרו לשלוח לירושלים איזה משפחות מראשי גדוליהם אשר יודעו על ידם איך ובמה לרפא מחץ מכתם" (פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ח"ג, עמ' 72). נסיון חידוש הקהילה האשכנזית בירושלים לא צלח בסופו של דבר, כשכבר בשלב מוקדם נפטר רבי עזריאל באיזמיר, בדרכו חזרה לא"י לאחר מסע גיוס כספי תרומות (פרומקין, שם). לאחר הכישלון בירושלים, עברו חלק מהמשפחות (אם לא כולן) לטברי

אחת המשפחות הפרושיות הוותיקות בא"י הינה משפחת חשין, בראשה עמד רבי יצחק ב"ר זאב וולף מחסלביץ' שהיה מראשוני העולים לא"י ב"עליית תלמידי הגר"א", כבר בשנת תק"ע (1810).  המסורת המשפחתית של המשפחה מספרת על כך שהינם צאצאים של ר' סעדיה ב"ר נתן נטע תלמיד הגר"א. וממנהיגי התיישבות ה"פרושים" בא"י. לפי המסורת, ראש המשפחה - ר' משה בנו של ר' יצחק מחסלביץ', שכונה "ר' משה חעשעס", כונה כך כיוון ששמה של אשתו או חמותו היה "חאשע", שהיתה בתו או אשתו של ר' סעדיה.  לפי הגירסה הנפוצה יותר, לאשתו של ר"מ קראו בתיה-באשא והיא היתה בתם של ר' שמואל מפינסק ואשתו חאשע - בתו של ר' סעדיה. לדעתי, אין קשר משפחתי בין ר' שמואל מפינסק לר' סעדיה, והאמת היא כזו: ר' משה נישא פעמיים, כשאשתו הראשונה (ששמה אינו ידוע לפי שעה) היתה נכדתו של ר' סעדיה ואשתו אסתר. לאחר פטירתה, נישא ר"מ לבתיה-באשא בתו של ר' שמואל ב"ר שלום מפינסק, שהיה שד"ר הכולל. מתוך ילדיו של ר"מ,  ככל הנראה,  

אברהם יערי (ואחריו עוד רבים וטובים) מתאר את ראשית עליית תלמידי הגר"א כמי שאירעה בשלש שיירות עולים מאורגנות: " השיירה הראשונה של תלמידי הגר"א, ובראשה ר' מנחם מענדל משקלוב, הגיעה לא"י בשנת תקס"ח (1808) והתישבה תחילה בטבריה [...] בשנת תקס"ט (1809) עלתה שיירה שניה , ובראשה תלמידו המובהק של הגר"א ר' סעדיה בן ר' נתן נטע מוילנא ור' נטע בנו של ר' מנחם מנדל משקלוב. בסוף השנה ההיא עלתה שיירה שלישית ובראשה שני תלמידי הגר"א ר' חיים ב"ר טוביה כ"ץ הרב מפאקראי ור' ישראל ב"ר שמואל משקלוב עם כל בני ביתו. הם הגיעו לצפת בחודש תשרי תק"ע ומצאו כבר לפניהם מבני עדתם ארבעים משפחות שהן מאה וחמשים נפש" (א' יערי, אגרות א"י, עמ' 325-324) . להבנתי, תיאור עלייתם בשיירות שגוי, ונולד מתוך  הבנה מוטעית של הרקע, האווירה וההתרחשות הכללית באותה תקופה. תיאור זה  מושפע ככל הנראה גם מתיאורי העליות המאוחרות יותר.  בפועל, אותן כ-40 משפחות שעלו  באותן שנתיים, תקס"ח-תק"ע (1810-1808) , והצטרפו לקהילת הפרושי

מאות העולים הראשונים ב"עליית תלמידי הגר"א" התיישבו תחילה בצפת, מכיון שירושלים היתה סגורה ומסוגרת בפני אשכנזים, זאת בעקבות חובות עתק שהשאירו אחריהם חבורת רבי יהודה החסיד על ה"חורבה" בירושלים עד שנאלצו לברוח מהעיר. לא רק הקמת קהילה אשכנזית עצמאית חדשה נתפשה כבלתי אפשרית, גם אשכנזים בודדים לא יכלו להתיישב בעיר כאשכנזים ונאלצו להתלבש כספרדים, מצב שנמשך קרוב למאה שנה. משכך נאלצו ה"פרושים" להתיישב רק בצפת, כך היה החל משנת תקס"ח (1808) ועד למרחשון שנת תקע"ו (1815), אז עלה רבי מנחם מנדל משקלוב מגדולי תלמידי הגר"א ומנהיג הקהילה להתיישב בירושלים. בחודש טבת תקע"ב (1812) נסעו רבי סעדיה תלמיד הגר"א ובנו רבי נתן נטע מצפת לירושלים, שם שהו משך כשבועיים. לאחר חזרתם לצפת, כתב ר"ס "יומן מסע" שם הוא מתאר את מעשיהם בביקורם בירושלים, את ביקורם בבתי הכנסת והישיבות השונות של הקהילה הספרדית בירושלים - הקהילה היחידה בעיר, וכן לכתם להתפלל בכותל המערבי, בקבר רחל ובקברי קדמונים אחרים בירושלים וסביבותיה. ביקורים מטעם קהילת הפרושים בצפת ב

גל עליית תלמידי הגר"א החל עם עלייתו של רבי מנחם מנדל משקלוב בשנת תקס"ח (1808) לגליל, התיישב קודם בטבריה ולבסוף בצפת. לאחר זמן קצר הקים, בעזרתם של חבריו תלמידי הגר"א ו"רוזני וילנה" ובראשם רבי חיים מוולוז'ין, את "כולל הפרושים", קהילת " מדרש פרושים ". בסוף חורף תק"ע (1810) כבר מנתה הקהילה כ-40 משפחות, כ-150 נפשות. קצב העלייה הגבוה, והמצוקה הכלכלית שהלכה וגברה בקרב העולים, חייבו הקמת תשתית תמיכה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. לשם כך נשלח רבי ישראל משקלוב בניסן אותה שנה לוילנה לשם הקמת תשתית גיוס כספים, שליחות אותה ביצע בהצלחה רבה. ר"י סיים את שליחותו וחזר לצפת בחול-המועד פסח תקע"ג (1813). עד אז קצב העלייה המשיך במלוא עוזו, בקצב של כ-100 נפשות בשנה, ובחזרתו מנתה הקהילה לדבריו כבר 461 נפשות (כמנין 'אברך אתכ"ם', כ-125 משפחות. על כך בהרחבה בהזדמנות אחרת). בעת חזרתו החלה להתפשט בגליל מגיפה קשה שהשתוללה משך קרוב לשנתיים, בשנים תקע"ג-ד (1813-4), ממנה מתו כ-3,000 יה ודים ( Journal of a Tour In The Levant by Wil

ראש וראשון לתלמידי הגר"א שעלו לא"י היה רבי מנחם מנדל משקלוב, שעלה בשנת תקס"ח (1808). תחילה התיישב בטבריה, שם היתה אז קהילה אשכנזית שנשלטה בידי החסידים מ"כולל רייסין" ובראשם רבי אברהם מקאליסק. רמ"מ, כמתנגד חריף לתנועת החסידות, לא הסתדר עם חסידי רייסין בטבריה ועבר לגור בצפת, בסופו של דבר הוחלט על הקמת "כולל הפרושים", קהילה חדשה נפרדת לצד זו החסידית  (רבי ישראל משקלוב, "אמת מארץ תצמח", תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 139-138) . רמ"מ עלה לא"י בתקס"ח (1808) כאמור, מעל עשור לאחר פטירת רבו הגר"א, אך האם בידינו מתי גמלה בלבו ההחלטה על עלייה בפועל לא"י? הנה לדוגמה חברו, רבי סעדיה ב"ר נתן נטע, שעלה מעט אחריו, בקיץ תקס"ט (1809), תכנן לעלות בפועל מספר שנים קודם לכן, כבר בתקס"ב (1802). כפי שעולה מ הסכם פשרה על גבאות קלויז הגר"א בוילנה, שנחתם בכ"ב ניסן תקס"ב (1802) בעת פרישת ר"ס מהגבאות. אז הובטחה לו תמיכה קבועה עבור פעילותו למען ביהמ"ד, וציינו "ואף אם יסע לקבוע דירתו